חולמת ומגשימה: השינוי שעשתה השחקנית מרמת גן וההצגות המרגשות שמנציחות את השואה

ליהיא פרץ. ״מאז ומתמיד אהבתי את הבמה - מכל סוג״

כבר מגיל צעיר היה ברור לכולם, כולל לליהיא עצמה, שהיא אוהבת להופיע. ליהיא פרץ, שחקנית מרמת גן, הייתה כוכבת מלידה. ״מגיל צעיר תמיד הופעתי על במות. מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי אוהבת להידחף למצלמה ואם לא מצלמים אותי, אני לא מבינה למה״, היא אומרת בחיוך. ״הופעתי בטקסים בבתי הספר, בהצגות סיום, רקדתי והופעתי הרבה שנים. יש אפילו וידאו מיום ההולדת של סבתא שלי שרואים אותי נדחפת למצלמה. מאז ומתמיד אהבתי את הבמה - מכל סוג״. 

אבל עבור פרץ, התהליך היה הפוך. ״התחלתי ללמוד ועשיתי תואר בפסיכולוגיה. המשפחה שלי באה מהתחום וזה גם היה ״מה שצריך לעשות״. אחרי סיום התואר התחלתי לחשוב על תואר שני. עבדתי בהייטק, הייתי בת 29 ואז אחותי חלתה. שם הבנתי שהחיים קצרים מידי וצריך להנות מהם כל עוד אנחנו יכולים. היו לי חיים מסודרים אבל לא הייתי שמחה. החלטתי להתגרש כי לא הייתי שמחה בנישואים שלי״.

ליהיא פרץ. צילום: לסלי בן אריה

וכאן גם הגיעה התפנית בחייה. ״התגרשתי באוגוסט ובספטמבר כבר התחלתי ללמוד משחק בבית צבי. התחלתי את תהליך ההרשמה עם שם משפחה שונה והתחלתי ללמוד עם שם אחר. השנה הראשונה והשנייה היו מאוד קשות עבורי. לקח לי הרבה זמן לקבל מחדש את הסטטוס של סטודנטית ולימודי משחק זה לא דבר פשוט. זה דורש המון, לימודים מ-8 ממבוקר ועד 11 בלילה, עם חזרות ואין זמן לשום דבר. בשנה השלישית התחלתי לפרוח, פשוט שמתי בצד את מה שחושבים ואיך זה נראה והתחלתי להנות על הבמה. הרבה שנים חייתי בלעשות מה שנכון ופחות מה שאני רוצה, עברתי תהליך של חופש עם עצמי והבנתי איך אני רוצה שהחיים שלי יראו״.

כשסיימה את בית הספר למשחק היא התחילה לשחק במספר תפקידים, כולל בסדרה ״יקומות״ בכאן 11, בפרסומות, סרטוני תדמית ועוד. 

אבל בתיאטרון ״מקום של תקווה״, היא מרגישה שהיא עושה את התפקיד המשמעותי ביותר שלה. תיאטרון "מקום של תקווה", שהוקם ב-2017 על ידי יפית ונטורה, הוא מיזם יוצא דופן שמציע חוויה חינוכית ואינטראקטיבית ייחודית, המגשרת בין הדורות ומקרבת בני נוער וקהלים שונים לזיכרון השואה ולערכים המרכזיים של זהות יהודית, מוסר, בחירות ודילמות. בעידן שבו האנטישמיות גואה ברחבי העולם ושורדי השואה הולכים ופוחתים, התיאטרון ממלא תפקיד מרכזי בהנצחת הסיפורים ובהעברת המסר לדור הצעיר.

״מקום של תקווה הוא הזכות הכי גדולה שיש לי בחיים״, מגלה פרץ. ״זו שליחות אמיתית מבחינתי. מדובר בהצגות בנושא השואה שמביאות לבמה דילמות מחיי היום יום איתם נאלצו יהודים להתמודד בשואה. אנחנו מציגים סצינות שונות והקהל מחליט איך להמשיך את ההצגה. לדוגמא, באחת הסצינות אני משחקת ילדה בבונקר ואחותי התינוקת בוכה. יש התלבטות אם לשלוח אותי למנזר, שבו לא יודעים מה קורה אבל ייתכן וזו ההזדמנות היחידה שלי לשרוד. ההורים שלי בהצגה מעלים דילמות - איך אסתדר לבד, האם בעתיד אזכור את היהדות ומה יהיה בהמשך. הדיון עובר לקהל שמחליט איך להמשיך את ההצגה״.

״בהצגות הללו יש סצינות מאוד מרגשות, שכוללות פרידה מההורים, מהמשפחה וגם מהחיים. אחרי מה שעברנו ב-7 באוקטובר, שילדים הסתתרו בארונות, התיאטרון קיבל משמעות אחרת, מצמררת יותר. אנחנו מבינים מה אנשים עברו במהלך יום אחד ואז מפנימים שבשואה אנשים עברו את זה במשנתיים של קור, מחלות, רעב קיצוני והתמודדות קשה. יפית שהקימה את התיאטרון אספה תיעודים שמבוססים על סיפורים אמיתיים״.

ההצגות של התיאטרון מוצגות כיום בחטיבות ביניים, תיכונים, כאשר השנה גם בבתי ספר יסודיים לכיתות ו', בפנימיות, בפני נוער בסיכון, בתי סוהר, המשטרה מתנ"סים ועוד. ההצגות זוכות לתגובות חזקות ובלתי צפויות: החל מדמעה של בני נוער ועד לתובנות עמוקות אצל אסירים, והקהל יוצא מהחוויה עם הבנה מעמיקה של המורכבות האנושית וההיסטורית.

פרץ מספרת לנו על החיבור שלה עם התיאטרון. ״אני דור שלישי לשואה. סבי ז״ל שרד את אושוויץ, שם איבד את כל משפחתו חוץ מאחיו. גדלנו לתוך זה. סבתא שלי ברחה לרוסיה, התחפה לגבר ומכרה סיגריות. גדלנו בבית שהשואה נוכחת בו ולמדנו להעריך את החיים. סבי לא דיבר על הזוועות שעבר בחייו אבל הן נכחו בבית, יחד עם החיים והניצחון. גדלתי על ערכים שמאדירים את היכולת להמשיך גם אחרי כל מה שקרה. גם בטקס בפולין שרתי ודיברתי ותמיד הרגשתי שאני מחוברת לנושא הזה. גם במצב של היום אפילו שלא קל לחיות כאן - אני לעולם לא אוותר על הארץ. אין לנו מקום אחר, נלחמנו כדי לחיות כאן״.

״ילדים היום מכירים פחות ופחות את שורדי השואה, דרך התיאטרון הם יכולים להכיר בצורה טובה יותר את השואה וסיפורים שקרו בה״. 

לגבי ההמשך, פרץ מאמינה ״שהרגע שלי יגיע. עשיתי בעבר הצגות ילדים, כרגע יש פרסומות בטלוויזיה. המון אודישנים. הרגע שלי כבר מתחיל להגיע. חלק מזה שבחרתי לחיות את החיים שאני רוצה, עזר לי להיות בן אדם חיובי יותר. ככה חונכתי גם מהבית - מה שאני ארצה אצליח. הכל עניין של התמדה ועבודה ובסוף חלומות מתגשמים. אני מאוד מאמינה בזה״.