"החלק החסר" הוא סרט עדין ומטלטל על אהבה, אובדן ומשמורת

דרמה אנושית המתרחשת בטוקיו, מאירה סוגיה כואבת של גירושי זוגות בין-לאומיים והמאבק על ילדים שנלכדים בין שתי מדינות, שתי תרבויות ושני הורים

סוגיה כואבת שמטופלת בצורה רגישה ואנושית. צילום מתוך הסרט

ג'יי, נהג מונית צרפתי המתגורר בטוקיו, מבלה את ימיו ולילותיו בנסיעה ברחבי העיר הסואנת, אך לא רק כדי להתפרנס. במשך תשע שנים, מאז שנפרד מאשתו היפנית, הוא מחפש אחר בתו לילי, שמעולם לא הצליח לקבל עליה משמורת. תחושת האובדן והבדידות מלווה אותו בכל נסיעה, עד שלבסוף הוא מחליט לוותר ולשוב לצרפת, אלא שברגע האחרון, רגע לפני עזיבתו, נערה מסתורית נכנסת למונית שלו. לילי בתו. עולמו של ג'יי מתערער כשהוא מבין שהנערה שלפניו היא בתו, אך היא אינה מזהה אותו. בין הדחף לחשוף בפניה את האמת לבין הרצון להיאחז ברגעים המעטים שבהם הוא יכול להיות בקרבתה, הוא יוצא למסע רגשי המעמיד במבחן את עברו, אהבתו, תחושת האבהות והיכולת לסלוח לעצמו ולאחרים.

את הסרט "החלק החסר"  (Une part manquante / A Missing Part) ביים הבמאי הבלגי גיום סנה (Guillaume Senez)  ששב לשתף פעולה עם רומן דוריס לאחר סרטם המוערך "Nos Batailles"  גם הפעם בוחר סנה לעסוק באבהות, אך הפעם הוא מציב את גיבורו בלב מציאות משפטית וחברתית מורכבת במיוחד זו של זוגות בין-לאומיים המתגרשים ביפן.

אחד הנושאים המרכזיים שהסרט מעלה הוא סוגיית המשמורת לאחר גירושי זוגות מעורבים. במשך שנים ארוכות, החוק היפני לא הכיר במשמורת משותפת לאחר גירושים, וברוב המקרים אחד ההורים, לרוב ההורה שעמו הילד מתגורר, קיבל משמורת בלעדית, בעוד ההורה השני נותר ללא זכות ממשית לראות את ילדו. מציאות זו הובילה לאורך השנים למאבקים משפטיים, לעימותים בין בני זוג ממדינות שונות ואף להאשמות על חטיפות הורים בינלאומיות. הסרט אינו מציג את הסוגייה כדרמה משפטית, אלא דרך הכאב היומיומי של אב שממשיך לחפש את בתו מבלי לאבד תקווה.

לצד הסיפור האישי, טוקיו עצמה הופכת לדמות בסרט. העיר העצומה, המוארת והצפופה מדגישה את הבדידות של ג'יי: מיליוני אנשים מקיפים אותו, אך האדם היחיד שהוא באמת מחפש אינו יודע כלל שהוא קיים. המונית שבה הוא נוהג הופכת למרחב אינטימי, מקום שבו מתרחשים מפגשים אנושיים קטנים ושבו התקווה מסרבת להיעלם.

הסרט שזכה לשבחי המבקרים בשל הופעתו של רומן דוריס, השחקן הראשי. רבים ציינו את המשחק המאופק והרגיש שלו, את היכולת להעביר כאב עמוק כמעט ללא מילים ואת האמינות שבה גילם אדם החי שנים בתוך תרבות זרה, ואף דובר יפנית באופן משכנע. גם השחקנית הצעירה מיי סירנה־מסוקי, המגלמת את לילי, זכתה למחמאות על משחק טבעי ועדין. גדולת הסרט היא ברגישות שבה הוא עוסק בנושא טעון מבלי להיגרר למלודרמה. האיפוק, הקצב האיטי וההתבוננות השקטה בדמויות הם שמעניקים לסרט את עוצמתו הרגשית.